ערב עם צביקה פיק

לפני תחילת העבודה לתערוכה "מעלה מעלה: אמנים ומעצבים מגיבים לדמותו של צביקה פיק", ישבנו לראות את הראיון של צביקה עם אמנון לוי שלמרות שהוא מייגע להחריד לטעמנו, הצליח להוציא שתי נקודות יפות מהראיון שנתנו לנו את ההשראה לעבודה.

היה מחזק ומרגש לשמוע את צביקה, ענק ששרד בתודעה הציבורית משנות ה 70 ועד היום מדבר על תקופה קשה בשנות ה 80 בהן הוא לא זכה להכרה לא מהתקשורת וגם לא מהקהל (למרות הקאמבק עם נושאי המגבעת..) ועדיין היה עושה את הדבר היחיד שהוא יכל לעשות, להמשיך ולהופיע, גם אם זה אומר להתגנב עם הפסנתר החשמלי ולהתקין אותו לבד לפני ההופעה או להופיע בפני 15 איש ולשדר שהכל כרגיל (במינימום שפיריצים-ניטים-נצנצים).

הרגשנו עם זה הזדהות אמיתית, לפחות בצד של הראש עליו אנחנו חובשים את הכובע ה"אמנותי". עם כל אשליית העניין שהרשתות החברתיות מייצרות, עדיין היו תקופות שהרגשנו (ובטח גם עוד יהיו) שאנחנו יוצרים בוואקום, בלי שיש את מי שיגיב ובטח שישלם על היצירה, אבל כשהדחף לעשייה חובר לאמונה בדרך, ההכרה בוא תבוא. או שלא. אבל מי שלא ימשיך בטח לא יגלה.

עוד נקודה יפה בראיון היתה ממש בפתיחה, שצביקה מבחין בפסנתר בביתו של אמנון ובלי להסס מתיישב ומנגן עליו את "מת אב" בגירסה עירומה, אינטימית ומדהימה. גם הרגעים הספונטנים שלו מצליחים להראות כל כך שלמים ועגולים. מאסטרו אמיתי. מייד לאחר שסיימנו לראות את הראיון הרמנו דף ועיפרון ובנינו את הקונספט לעבודת השכבות "ההצגה חייבת להמשך": דמות ענק לכוד בין ווילונות התיאטרון וכיסאות ריקים מתחת, עשויים מראה כך שהם מתמלאים בצופים שמשתקפים בה ומשלימים את פני הענק.

את כל זה לא הספקנו לומר כשלחצנו איתו ידיים בפתיחה אתמול, אבל מרגש בהחלט היה. התערוכה תעמוד עד תאריך 2.12.2017 בגלריית החווה חולון (הנחושת 1, איזוה"ת חולון). אצרו אותה ברגש רב רפי וזאנה יחד עם ד"ר גיא מורג צפליביץ והיתה חוויה מעולה לעבוד איתם.

מציגים בתערוכה:

צחי אוסטרובסקי, אגס ותמר, מיכל בסעד, אילן גריבי, ליהיה חן, איתן טל, ורדי כהנה, דויד טרטקובר, שמואל יערי, יצחק מבורך, כפיר מהצרי, בתיה מלכה, גברה מנדיל ז"ל, אילנית נאוטרה, צחי נבו, אביעד סייביץ', ליאור פלד, רועי פלנט, נטע עמיר, מולה עשת, שולה קובו, יאיר רקנאטי, שיר הנקה, קרן שפילשר וגילת אורקין, רחלי שרפשטיין, גיא תמם ואנחנו:)